האגדה מספרת שהחצב היה היחיד מבין "הפרחים היפים" שהסכים ללכת אל שדות השלף הקומלים בשלהי הקיץ ולקראת הסתו, ולקשט אותם בפרחיו.

פנה המלאך גבריאל אל החצב ואמר לו: חצב, חצב, הן גבוה אתה מכל הפרחים. ממרום תפרחתך אתה משקיף אל חבריך, ופרחיך הלבנים משמחים את לבם כנר בחשכה. לכן מבקש אני ממך שתגור עם הכמשונים בשדה השלף ותנחמם.

 

עמוד פריחה יפה וגבוה יש לו לחצב. בשדות החומים של סוף הקיץ הוא בולט ומרשים ומזמין מטיילים רבים להגיע, לראות ולהשתאות. ובמקומות שבהן יש רעיה חזקה, יש לו יתרון גדול, והוא הולך ומתרבה משנה לשנה, כפי שאנחנו נוכחים לגלות במו עינינו בגבעות שלידנו, בתל יודפת. כאן, אנחנו עוקבים אחריו כבר יותר משני עשורים…
כרמלה הגננת מספרת שהיתה קושרת עם הילדים סרט בכל יום בין הפרחים הקומלים ומסיימים פריחה של אתמול, לבין הפרחים החדשים שנפתחים ליום של פריחה כוכבית לבנה זעירה וחגיגית.
סופרים ביחד, ומגיעים למספרים של 20-30 פרחים, בכל יום של פריחה, שמתקדמת לה מלמטה למעלה, במעלה השבולת שבקצה עמוד התפרחת.
כשהיינו בשבת האחרונה לקראת ערב, יכולנו לראות עד כמה השבולים הלבנים האלה אכן נראים כ- נרות בחשכה.

 

והחצב, כמו כל תרמילאי טוב ומנוסה, לא יצא לדרך לפני שדאג לכמה הכנות-מסע הכרחיות…

"אבל חושש אני מן החום ומן הצמא של שלהי הקיץ ומיובש הסתיו," אמר החצב". אל לך לחשוש, אמר גבריאל. הנה אני מעניק לך בצל גדול ועבה, שגלדיו מלאים מים. בצל זה ישקה אותך בקיץ ובסתיו, ומימיו ירוו את צימאונך".

 

לא פשוט לפרוח בעונה הזאת, באדמת הארץ שלנו. השמש עדיין מחממת, והקרקע עוד יבשה.

וכאן מגיע הפטנט שהמציא הטבע עבור צמחי הבצל והפקעת –איבר תת-קרקעי לאגירת מזון ומים.

הבצל של החצב גדול מאד. הוא הגדול ביותר מבין צמחי הבר בארץ.

הוא גדל ומתפתח מבפנים החוצה, כשבסיסי העלים החדשים יוצאים ממרכז הבצל, והגלדים החיצוניים הם של העלים הקודמים, והם מתייבשים ומתרוקנים ונראים כקליפות דקות שעוטפות את הבצל.

עמודי התפרחת אינם יוצאים מהמרכז אלא מהגלדים שבהיקף הבצל, וזה מלמד אותנו שפריחת החצב אינה מקדימה את הופעת העלים, אלא היא דווקא מאחרת… ובעצם מסיימת את מחזור החיים של העונה הקודמת.

 

בצל גדול ועסיסי?… מממ… נשמע כמו הארוחה המושלמת…

"אך פוחד אני פן ייאכלו גלדי על ידי בעלי החיים הנוברים באדמה", (המשיך החצב להעלות השערות נבונות…) "הנה אני מכניס בגלדיך חומרים רעילים וצורבים, כדי לשמור על בצלך הגדול משיני בעלי החיים", אמר המלאך.

 

ואמנם הפטנט הטוב הוא להסתיר את מחסני המזון בתוך הקרקע… אבל עדיין לא חסרים בעלי חיים שידעו לחפור ולגלות ולערוך לעצמם ארוחות מלכים של בצלים ופקעות עמוסים בהרבה מזון ומים.

חומרים רעילים בגלדי הבצל – הם הפטנט הנוסף. אבל ההתפתחות האבולוציונית לא מסתיימת כאן…

בעלי חיים מסויימים פיתחו מנגנונים שמאפשרים להם להעביר את המזון במעי, לספוג את חומרי המזון ולא לספוג את חומרי הרעל לגופם.

לשם כך, פיתח החצב שיטת התגוננות נוספת, והוא אוגר ברקמות גם מחטי קוורץ זעירות, שפוצעות את המעי וכך מחלחלת כל התמיסה הרעלית לתוך הגוף.

נראה, שלעת עתה, הסתיימה ההתפתחות האבולוציונית, כשידו של החצב על העליונה…

 

הבצל מוגן, אם כך. ומה על העלים?… ירוקים ורעננים כל-כך…

"אבל חושש אני מן הבקר והצאן, אשר ימלאו את הארץ, פן יאכלו את עלי הירוקים והעסיסיים, כי מעטים הם העלים הירוקים והרעננים בסוף הקיץ"… " אל תירא, חצב, הנה אני מצווה על העלים הירוקים שלך כי יבלו את הקיץ בתרדמה במעמקי הקרקע, ורק בחורף ינבטו ויופיעו מעל פני האדמה".

 

רק כחודש-חודשיים אחרי שעמוד התפרחת סיים את פריחתו, עולה שושנת עלי החצב מן האדמה, עלים מוארכים, עבים בשרניים, ירוקים-כחולים, יפים ורעננים. ולמרות שהם בולטים בנוף שעוד לא הוריק בתקופה הזאת של ראשית החורף, הם מוגנים – שכן, גם עלי החצב רעילים ואינם נאכלים.

רק כשהעלים סיימו להטמיע ולהעביר מזון לבצל, הם קמלים, הרעלים שבהם מתפרקים, ואז הם נאכלים – מזון מבוקש בקרב העזים והכבשים.

סוף טוב הכל טוב

מאז מצויד החצב בבצל גדול ועסיסי, עליו הירוקים מציצים רק בעונת החורף, וגלדיו ועליו מכילים חומר ארסי וצורב, השומר עליהם משיני בעלי החיים, ומדי שנה, כשמתקרב הקיץ אל קצו, מאירים פרחי החצב הלבנים את שדות השלף ומשמחים את לבו.

 

וגם את לבנו…

 

עד כאן האגדה והפרשנות… ומכאן עוד כמה עובדות מהמדע, ההיסטוריה, והפואמה…

 

 

 

כשיצאנו היה שמה קיץ
והלבין בשדות החצב
אם נשוב, יפגשונו בבית
הרוחות הקרירים של הסתיו.

(נתן יונתן)

 

 

 

 

מהלך החיים השנתי של החצב מחולק לשתי עונות: בנובמבר יוצאים העלים, ומתחיל השלב הווגטטיבי של חיי הצמח, המתנהל במשך החורף וראשית האביב. באותה תקופה נוצרת התפרחת אך היא נשארת חבויה בתוך הבצל. באפריל קמלים העלים, וכל חלקי הצמח שמעל לקרקע מתים. בסוף הקיץ (אוגוסט) עולה עמוד הפריחה, ואז חל שלב הרבייה (הגנרטיבי) למשך שבועות אחדים, ואחריו שוב אין לחצב כל חלק חי מעל לקרקע, פרט לזרעים.

 

זקוף ולבן, פרח החצב
פצח הענן, בזמר טיפטף
נשם חילזון את ריח הגשם
מיהר ויצא לדשא

(נעמי שמר)

 

 

 

החצב הוא נציג טיפוסי, הנחשב מאפיין קבוצה של 25 מיני גיאופיטים בישראל הפורחים בסתיו,

וזכו לכן לכינוי "קבוצת החצב".

לפריחה בסתיו יש יתרונות וחסרונות: יתרונה הוא בכך שרוב הפרחים האחרים פורחים באביב, וכך נמנע החצב מתחרות על המאביקים; החיסרון הוא בכך שאכן יודעים יפה רוב הפרחים מדוע הם מעדיפים לפרוח באביב, שהרי אז מרובים החרקים המאביקים, ואילו בסתיו הם מעטים יותר.

אולי לכן ויתר החצב על התאמה ספציפית משוכללת למאביק מסויים.

נוסף להאבקה בידי חרקים הוא נוקט במידה מסויימת גם בהאבקת רוח.     (אורי ספיר)

 

 

שב החצב לבן לפרוח
שם בדרך יחידי
והיסמין ישיב ניחוח
שדות הזמן שלה האבודים.

(נתן יונתן)

 

בשל יופיו, החצב הוא צמח בר מוגן בישראל. הוא נפוץ כמעט בכל הארץ, מהחרמון הנמוך, הגולן והגליל בצפון ועד לנגב. במדבר, החצב מוגבל למקומות בהם יש מים רבים יחסית (בין סלעים ובחולות).

 

 

מאי חצובא? אמר רב יהודה. אמר רב: שבו תיחם יהושע לישראל את הארץ.

אבותינו ניצלו את עובדת היותו חוצב באדמה, והם נהגו בימי התלמוד לתחום בו את השדות: (בבא בתרא נו, א'). מנהג זה נפוץ גם היום בקרב ערביי ארץ-ישראל, בעיקר באזור עזה ורפיח.  (נסים קריספיל)

מתוך בצלו של החצב יורדים כלפי מטה שורשים אחדים מקבילים (ציצת-שורשים), וכלפי מעלה – עלים ועמוד-פריחה. יש סבורים כי גם אם נעקור את הבצל ונותרים רק השורשים – הם יוכלו לשקם את הצמח ולגדל בצל חדש באותו מקום. כך מסבירים את המסורת של חז"ל שהחצב מתאים לסמן גבולות בין חלקותיהם של איכרים שכנים, ושאף את גבולות ארץ-ישראל סימן יהושע בחצבים.

השם העברי חצב מעיד על הבצל החוצב את מקומו בין הסלעים והתפרחות החוצבות את דרכן בקרקע היבשה.

כמו חצב להתבצר
במעבה האדמה
ולחכות לסיומה
של העונה הכי חמה
ואחר כך להתמר
וכעמוד עשן לבן
שמועה טובה להעביר
שהחגים כבר באוויר

 

שנה טובה!